כשאני לא מספיקה להתאמן במהלך היום, אני יוצאת להתאמן בערב ולמרות שזאת בחירה, היא עדיין מלווה ברגשות אשם: על כך שאני מקדישה זמן לעצמי, על חשבון זמן עם הילדים. מילא לצאת כדי להתפרנס, אבל כדי להתאמן??
העקרונות הבאים מרגיעים אותי:
1. לשים דברים בפרופורציה - אינני יוצאת כל ערב וגם כשזה קורה, זו למטרה טובה. דאגה לרווחה הפיזית והמנטלית שלנו היא לגיטימית!
2. זה לא "אגואיסטי" לצאת להתאמן ואני לא "משאירה" את הילדים בבית. אבא הוא שותף להורות ולהתעמל זה הכרחי. למילים יש כוח. שימו לב לאופן שבו אתם מנסחים דברים ואם זאת שפה שמרימה אתכם, או מורידה.
3. חשוב לי שהבנים שלי ילמדו איך לדאוג לרווח של עצמם ושבעוד עשור כשיהיו עצמאיים, ידעו איך לשלב בין לימודים, עבודה, חברים… וגם להשקיע זמן בפעילות גופנית. איך אני יכולה לתרום לזה? דוגמא אישית. גם אמא, למרות העומס, מקדישה זמן לכושר.
והאמת? אני עדיין מרגישה ייסורי מצפון על הזמן שאני לא מבלה עם הבנים שלי. אבל ייסורי מצפון יש גם ככה ובשפע. לפחות אשלב את זה עם אימון כוח… 💪
